פתח דבר
הנה נאספת ומסתיימת לה עוד שנה אזרחית וכדרכם של סופים והתחלות חדשות, הם מציעים לנו הזדמנות להתבונן על מה נעשה עד נקודת הסיום ועם מה אנחנו מתחילים מהנקודה החדשה – אלו שמתבוננים על "חשבונות" ידעו להציב גרפים, נתונים ומסקנות שעשויים לעניין את מי שמוכן לקחת את הדלתא, את התובנות למסע שמתחדש כל יום מחדש, אם מוכנים להקשיב ולקחת מסקנות חדשות כמצע ומצפן להתנהלות מתחדשת כשנתוני הבסיס בחיים משתנים – והם משתנים מדי יום ביומו...
"אז מה היה לנו שם"?, זו כנראה השנה שמערכון "המוסך" של הגששים הצליח לדייק שוב, כי למרות כל ההבטחות שיתחשבו בנו ברגעי החשבון, נראה שהכניסו לנו עמוק את האלמנט ולא שכחו את הדיאפרגמה, האגזוז, הקֶסָה'לֶה והאֶפָּעלָעךְ גם (תסלחו לי אם לא הצלחתי לדייק באיות, איך בכלל אפשר לכתוב גששית בלי לטעות?)
כנראה שכל אחד מאיתנו ביקום, עושה את החשבונות שלו בדרכו ויש שנותנים דגש למה שהיה, יש שנותנים דגש למה שיש כעת ויש את אלו שמדגישים את מה שיהיה – ממש להקת "עבר, הווה, עתיד".
מי יודע מה היא הדרך הנכונה?, זו שתשיא הצלחות והטבה בדקה שאחרי יישום הבחירות?
האם קיימת נוסחה להצלחה?, או לפחות למה שנהוג לחשוב שמקדם אותנו למקום טוב יותר במחיר שאפשר להתמודד איתו – איכשהוא, נראה שכל אחד מאיתנו מתקשה (בלשון המעטה) לשלם את המחיר שנגבה מאיתנו ועודנו (וזו רק ההתחלה) לכל מה שהתרחש ב-7/10/23 ולאורך השנה הלא פשוטה הזו...
כשאנחנו לוקחים החלטה נכונה, כשאנחנו שלמים עם ההחלטה והיישום (והמחיר) שלה בפועל, אנחנו ללא ספק מרגישים את זה, את השלמות של כל הגוף והנשמה, עם כל הכוחות הטמונים בנו מגוייסים לטובת יישום וביצוע ההחלטה, אז מה מונע מאיתנו להמשיך עם תנופת ההצלחה הזו?
זו בעיה בהחלטה?, בעיה ביישום?, אולי אלו רחשי רקע שמבלבלים אותנו בדרך וגורמים לנו לסטות מהמסלול הראשוני בו בחרנו?
גיליון דצמבר,
הוא כנראה אחד הגיליונות הרגישים והרגשניים שכתבתי מאז יצא לראשונה לפני למעלה מ- 14 שנות מילה..
חשוב לי להניח כאן את העובדה שכל אחד מאיתנו מאבד מדי פעם את הדרך, תוהה, טועה, מתבלבל בדרך או שוכח מנין הוא בא, או מה בכוונתו לעשות ובעיקר רבותי וגבירותי, כל כך הרבה פעמים אנחנו מאבדים את הדרך, את הריכוז ברצף ההחלטות שלקחנו על עצמינו כי החיים לוחצים, כי ההישגיות והקידמה דוחקת ועוד לפני שהספקנו להפנים שינוי אחד, כבר נולדו להן שלוש חלופות חדשות שהן המילה החמה בשוּק והיום, בעידן הזה של 2024 (תכלס, כמו תמיד), אם אתה לא עומד בקצב, אתה הרבה מעבר להיסטוריה שאף אחד לא מתעניין בה...
א ל א ("אלה, אלה" – שמישהו יגלה לה, זה לא כמו שזה נדמה לה / שלום חנוך)...
אלא שאם נרצה או לא, ההיסטוריה חוזרת על עצמה וביתר שׂאת. היקום מתנהל בדיוק כמו שנראית ספירלה ובכל פעם אנחנו נמצאים וערוכים במקום שונה על מצע ומסע הספירלה – (בעיניי זו הזדמנות לתרגם דה ז'אווּ באופן שונה מהתרגום האנרגטי פיזיקלי). התיאוריה הזו שלי, מאפשרת לנו להתבונן רגע לאחור, לגזור תובנות, לבדוק מה עשינו עד כה ולהחליט מתוך הנתונים, הכוונות והיכולות הקיימות בנו, לבחור שוב ושוב ושוב מחדש...
מאז אוקטובר 2023, כל אחד מאיתנו עם עצמו, משפחתו וסביבתו החברתית מתמודדים עם מעשי הטירוף שנעשו ומאז עם המלחמה מדרום לצפון עבור בכל נקודה על מפת המדינה ובוודאי על פני המפה הרגשית שספגה אין ספור מהמורות שלא לומר טראומות מאתגרות וכשאלו מגיעות, האמת שלנו, המהות שלנו נחשפת, עולה וצפה אל פני השטח וכאן בדיוק נשאלת השאלה, כמה מאיתנו באמת מניחים את האמת שלהם בקדמת הבימה, מי מאיתנו חי את האמת שלו ב- 100%? – למי יש את האומץ לכך?
תמונת הפתיח לגיליון זה מביאה את בשורת נדידת השקנאים כמו מבקשת להזכיר לנו שהכל חולף וממשיך הלאה עם ולמרות כל הקשיים שבדרך.
מאחלת לכולנו בריאות איתנה, בחירות טובות,
(זו לא ברכה, זו התכווננות ועשיה בפועל כל רגע מחדש)
ימים מאפשרים
ונקווה ונפעל לטוב יותר, לכל אחד אישית ולכולנו יחד.
שלכם באהבה,
תמר
רוֹאִים רָחוֹק רוֹאִים שָׁקוּף / מילים: יענקל'ה רוטבליט, לחן: שמוליק קראוס
צַר הָיָה כָּל כָּךְ
הָיִיתִי אָז מוּכְרָח
לִפְרֹשׂ כְּנָפַיִם וְלָעוּף
אֶל מָקוֹם שֶׁבּוֹ
אוּלַי כְּמוֹ הַר נְבוֹ
רוֹאִים רָחוֹק רוֹאִים שָׁקוּף.
אָז דַּרְכִּי אֲבְדָה
חַיַּי הָיוּ חִידָה
צָמֵא כְּמוֹ הֶלֵךְ בַּמִּדְבָּר
אֶל מִלַּת אֱמֶת
שֶׁכּוֹחַ בָּהּ לָתֵת
לָשֵׂאת פָּנִים אֶל הַמָּחָר.
בֶּן אָדָם כְּעֵץ שָׁתוּל עַל מַיִם
שֹׁרֶשׁ מְבַקֵּשׁ
בֶּן אָדָם כִּסְנֶה מוּל הַשָּׁמַיִם
בּוֹ בּוֹעֶרֶת אֵשׁ.
בָּעֲרָה בִּי אֵשׁ
יָצָאתִי לְבַקֵּשׁ
יָמִים סָעַרְתִּי כְּסוּפָה
שַׁבְתַי אֶל בֵּיתִי
לִמְצֹא שֶׁאַתְּ אִתִּי
עַד בּוֹא הַדֶּרֶךְ אֶל סוֹפָהּ.
"אומץ הוא לא היעדר פחד אלא,
ההכרה שיש משהו חשוב יותר מהפחד" – אמברוז רדמון.
השנה האחרונה (החל מה-7/10/2023) היא שנה בה הופגן אומץ עוצמתי בכמה נדבכים. לא בכדי בחרתי להעלות את השאלה מה הוא אומץ ובמה הוא בא לידי ביטוי, ישראלים רבים, אנשים ברחבי העולם בחרו לנקוט בגישת אומץ ואין זה מובן מאליו ובעיניים שלי, ככל שבוחרים שלא לקחת דברים מאליהם, כך מאפשרים לדברים לעלות על פני השטח, להביע ולהשפיע הלאה – אומץ (כך הסתבר לי לאורך השנים), יודע את דרכו לבד...
נלסון מנדלה אמר "האומץ איננו היעדר פחד, אלא היכולת לנצח את מה שמפחיד אותנו"
אני משחזרת לאחור את השבת הארורה, שש וחצי בבוקר ואת הפחד ניתן היה לראות, להריח, להחזיק ביד – לו היינו בדרום כשהמחבלים חצו את הגבול (תרתי משמע) והפרו את שלוות בוקרו של חג שאמור להנציח שמחה גדולה.
רגע לפני שאני תוהה מנין האומץ, אני תוהה יחד אתכם מה הוא פחד, בעיקר משום שכל כך הרבה אנשים מן הישוב – אנשים כמוכם וכמוני, קמו והביעו את דעתם ברגליהם ועשו מעשה, נכנסו לרכב ובלי כל הזמנה מוקדמת, יצאו דרומה.
רוצה הגורל ובשעה הזו, כשכולם נסעו דרומה, אני נסעתי צפונה כי בחשבון שרק אימהות עושות ומאוד מהר אגב, ההכרה שלי אמרה שאם הצליחו מחבלים לחצות את הגבול ולעשות מה שאמרו והראו בטלוויזיה, המרחק בין חיזבאללה למקום מושבה של ביתי הוא בערך התעטשות קלה בעיתוי מזופת עם אצבע על ההדק – קמתי ונסעתי להביא את הילדה הביתה.
בתחנת הדלק, עלו וצפו והטיחו בפני זיכרונות ילדות ממלחמת יום-כיפור חמישים שנה קודם לכן, גברים צעירים לבושים דגמ"ח צבאי מתדלקים את הרכב ואת הנשמה גם יחד וניתן היה לחוש באדרנלין שהציף את האוויר והאווירה מקצה לקצה – כשבאו לאסוף את אבא שלי למלחמת יום כיפור היה שקט, היה שקט מתוח והרבה דאגה, בדיוק כזה שניתן לשמוע אותך כשתופסים אותך עם המכנסיים למטה ואתה חסר אונים ונבוך עד עמקי נשמתך.
אוקטובר 2023 לא שמעתי את רחש המבוכה על כך שנתפסנו עם המכנסיים מטה – אבל לחלוטין ניתן היה לשמוע את האדרנלין שואג "הולכים לעשות סדר אחת ולתמיד" והיה ברור שהתהליך הזה ייקח זמן.
מי יכול היה לתאר לעצמו מה מפלצות אדם יכולות לעולל לבני-אדם? (אדם הוא כנראה החיה היחידה ביקום שיכולה לעולל מעשי זוועה שכאלו), מי יכול היה לתאר לעצמו מה המחיר שמשפחות שלמות שילמו וישלמו משך כל הלחימה לאורכה וזה עוד לא סוף פסוק, מי שיער בנפשו שאנשים מן הישוב יצביעו ברגליהם ויעשו את הבלתי יאומן כדי להציל חיי אדם, כדי לתדלק את נשמתם של החיילים ושל המשפחות שנקרעו מחייהם... מי שיער שעם שלם יהיה מעורב ויישא כל אחד בדרכו את פעימות הכאב בגופו, בליבו, בנפשו ובזיכרונו?
פחד, הוא רגש בסיסי אנושי שמתעורר בנו כתגובה לתפיסה של איוּם ו/או סכנה ואין זה משנה אם התחושה אמיתית או מדומה. פחד הוא מנגנון הישרדותי טבעי שמאפשר לגוף ולנפש על כל החושים הקיימים בנו לזהות סכנה פוטנציאלית ולהגיב בהתאם, כדי להגן על עצמנו, כדי לאפשר לנו לשרוד.
רבים מהמנגנונים בגוף האדם מתקיימים ופועלים אוטומטית כדי לאפשר לנו לשרוד ולהמשיך את הדורות הלאה...
אפשר לומר שפחד, הוא כלי אבולוציוני שנועד על מנת להגן עלינו מפני סכנות פיזיות ואפילו חברתיות. פחד מערב את כל החושים שיש לנו כדי לזהות מבעוד מועד את הסכנה המתקרבת כדי לאפשר לנו את הזמן שדרוש לנו כדי להגיב בהתאם, להקטין ולהפחית באופן משמעותי את הסיכון שבפגיעה.
פחד, כמו תמרור אזהרה שמכין אותנו להתמודדות עם מצבים קשים – הוא זה שאחראי ליכולת ההישרדותית שלנו.
כעת, משהבנו לעומקו פחד מה הוא, אפשר להבין לעומק את האומץ – כי אומץ, שם את הפחד בצד ופוסע קדימה למרות ההבנה וההכרה מה יכול לקרות ולהתרחש באותו מצב של סיכון.
בואו תחשבו יחד איתי רגע על החיילים, הילדים הצעירים האלו של כולנו, יושבים מחוץ לעזה/לבנון/יהודה ושומרון/הבקעה וכל חבל ארץ במדינה שלנו.
אומץ הוא התכונה האנושית שמבטאת את היכולת להתמודד עם מצבים מאתגרים, מפחידים, או מסוכנים תוך שמירה על עקרונות האמיץ – כמה פעמים ראינו ושמענו על מקרים שכאלו לאורך כל מלחמת חרבות הברזל וההיסטוריה שלנו?
אומץ אינו רק הפן הפיזי דוגמת חיילים ששמענו שקפצו אל מותם כדי להגן על חייליהם, אומץ הוא גם ההתמודדות עצמה עם מצבים קשים.
היכולת להתמודד עם פחדים, סטרס חריג בעוצמתו או לאורך זמן, התמודדות עם בושה או חוסר ודאות. אומץ מתבטא גם ביכולת לבקש עזרה (ראו כתבה בהמשך), כמו גם להיחשף מול אחרים ולעיתים זה כרוך בלהודות בחולשה...
אומץ הוא גם היכולת לעמוד על העקרונות המוסריים שלנו, בפרט אם אנחנו זן של סלמון שאינו שוחה עם הזרם, אלא שומר על דעותיו ועקרונותיו...
אומץ מתבטא גם ביכולת לשאול כשאנחנו לא מבינים דברים לעומקם או בכלל, כשאנחנו לא מסכימים עם דעת הרוב הנוהה אחר הזרם ועומדים על דעתנו...
אומץ, מתחיל בעיקר ביכולת שלנו להקשיב לעצמינו ולפעול בהתאם לצו ליבנו ומאז פרוץ המלחמה, אנחנו רואים, שומעים וחווים לא מעט אנשים אמיצים שעשו ועדיין עושים דברים עוצמתיים ויש, יש מה ללמוד ויש מתוך מה לשאוב פרודות גאווה ותקווה לעתיד טוב יותר לכולנו.
על העזרה
את הסרט "העזרה" ראיתי לפני לא מעט שנים, הסרט מעלה את סוגיית האפרו-אמריקאים בארה"ב – הנושא מוכר וכאוב ובצורה זו או אחרת, בכל מקום בעולם, אנחנו נפגשים עם אפליה עדתית, אפליה על רקע גזע, דת ואפילו ההעדפות המיניות של בני-האדם – אנשים נוטים להפלות, לסווג, למיין, להרגיש מעל, טובים יותר ולהיפך – דחויים ודחוקים לפינה וחלק מאוכלוסייה מוחלשת.
מי שטרם ראה את הסרט הנפלא, שיציין לעצמו למצוא את הסרט – הוא שווה צפיה, מוגש בהומור וקלילות למרות הקושי שנובע מלגעת בחומרים לא פשוטים לעיכול.
נושא העזרה מעסיק אותי בעיקר סביב המלחמה בה אנחנו עדיין שרויים, הנושא עולה אצלי ביתר שאת משום שהגעתי בתוך חיי למקומות בהם הרגשתי שלמרות שאני מבינה שאני זקוקה לעזרה, אני לא בהכרח יודעת איך להשיג את העזרה או אפילו איך לבקש את העזרה – ועוד לא דיברנו על האם אנחנו יודעים לקבל עזרה כך שזו, תמשיך להגיע...
עזרה נדרשה לי כמו אוויר לנשימה, זה עתה סיימתי הריון בחודש תשיעי לשלישייה, ההורמונים בגופי צנחו בלי מצנח ובלי שום הכנה או הודעה מוקדמת, מולי היו שלושת ילדי הקטנטנים והדבר הראשון שהתחוור לי הוא שיחס של שלושה על אחת, זה אתגר עצום והוא זה שעומד כרגע על הפרק, הם היו צריכים לאכול, לישון, לשמור על היגיינה וכל אלו היו התפקידים שלי (היו שם עוד תפקידים, אלא שאלו היו המיידיים שהיו חשובים) כל שעה שעברה בה לא הצלחתי בעצמי לנוח (אחרי ניתוח שהוא כמובן לידה על כל הכרוך בכך) הביאה אותי להבנה שאני צריכה עזרה, אני צריכה עזרה דחוף – התחוור לי מאוד מהר שאני פשוט לא יודעת לבקש עזרה. כן, ביקשתי – אמרתי מה אני צריכה, אלא שהתוצאה לא היתה מה שהייתי זקוקה לו, הבנתי שאני צריכה לדייק מה ואיך בדיוק אני מבקשת שהדברים יהיו כדי שהם באמת יהוו עזרה ולא כפל עבודה, שלא לדבר על כעס ועייפות מצטברת או דקה זמן להבין שילדתי...
קחו מחשבה לרגע ותבדקו עם עצמכם האם אתם יודעים לזקק מפורשות מה בדיוק אתם צריכים ואיך אתם זקוקים שהעזרה הזו תוגש לכם – בהחלט מאתגר..
נחמד להתלבט איך לבקש עזרה כשמדובר בשמחות – מה שנקרא צרות של עשירים, אך מה עם החיים האמיתיים, אלו שמתדפקים על הנשמה שלנו, על התודעה, ההבנה וההכרה במה שהתרחש באוקטובר 2023, בדיוק חמישים שנה אחרי הטראומה שחווינו באוקטובר 1973...
וכאן מגיע החלק החשוב של הכתבה – ככל שאנחנו מחפשים עזרה, מוכנים לקבל אותה, משמעות הדבר שאנחנו מתמודדים היטב עם הטראומה שחווינו.
אנשים שלא מתמודדים עם טראומות בצורה טובה, אלו אנשים שהטראומה תפסה אותם לא מוכנים וההכרה סגרה (ברמת shut down) את מערכת התובנה כדי להגן על עצמם ברמה ההישרדותית.
אנשים שחוו טראומה שכזו, עשויים להגיב בתוקפנות לכל הצעת עזרה שתגישו להם, כי מבחינתם העולם הפך להיות מאיים ורע כפי שהם חוו בזמן הטראומה עצמה.
אנשים שחוו טראומה וכן זקוקים לעזרה, יכולים לעשות שימוש עצום ומשמעותי בהקשבה, הכלה, חיבוק, או איך שאני אוהבת להגדיר "תשקר לי שהכל יהיה בסדר" כשהאמונה והעייפות עשו אצלי שְׁפָּגָאט בנשמה, התרחקו זו מזו... ודלדלו את כוחות הנפש שלי להתמודד עם הקושי - (תקראו שוב את המשפט הזה).
כל אחד מאיתנו שנמצא סביב אנשים שחוו טראומה או טראומות לאורך השנה הזו ובכלל, חשוב שנזכור שההקשבה, חיבוק, "יהיה בסדר" גם אם לא יהיה, הם אלו שמצליחים להרגיע את הנשמה אפילו לכמה דקות. ככל שמגיעה התנגדות, הסתגרות וצלילה פנימה – אלו הם סימנים שמדובר בטראומה קשה שגרמה לנתק בהכרה וכאן יש צורך בעזרה מקצועית ומיידית.
אחד המאפיינים העוצמתיים שלנו היהודים היא התקווה, בלעדיה לא היינו מצליחים לשרוד ולהגיע עד הלום ולא חסרות דוגמאות לאורך ההיסטוריה על כל אלו שעומדים עלינו לכלותנו, תתחילו במצרים עם פרעה כשעוד היינו בני-ישראל ותפליגו הלאה ואם אתם זקוקים לעזרה, תעצרו בכל חג, מועד ויום-טוב או ימי-זיכרון לאורך השנה רק כדי לראות שתקוה, היא כל מה שיש לנו לאורך השנים, אין לי מושג איך הצליח העם הזה שלנו לשרוד את כל הצוררים לאורך השנים, איך שורדים החטופים במחשכי down town עזה, איך עומדות בכך משפחותיהם, איך מתמודדים שורדי נובה...
תקווה, היא תחושה רגשית או עמדה נפשית שמאמינה כי תוצאה חיובית אפשרית או סבירה, גם כאשר המציאות הנוכחית מאתגרת.
תקווה היא זו שמספקת כוח להתקדם, להתמודד עם קשיים ולהתמיד מול מכשולים, מעניין מה חלף במוחו של נפתלי הרץ אימבר כשכתב את ההמנון שלנו: "התקווה"
"כָּל עוֹד בַּלֵּבָב פְּנִימָה
נֶפֶשׁ יְהוּדִי הוֹמִיָּה
וּלְפַאֲתֵי מִזְרָח קָדִימָה
עַיִן לְצִיּוֹן צוֹפִיָּה
עוֹד לֹא אָבְדָה תִּקְוָתֵנוּ
הַתִּקְוָה בַּת שְׁנוֹת אַלְפַּיִם
לִהְיוֹת עַם חָפְשִׁי בְּאַרְצֵנוּ
אֶרֶץ צִיּוֹן וִירוּשָׁלַיִם"
תקוה, מתמקדת באפשרויות החיוביות ופוטנציאל לעתיד טוב יותר, היא זו שמאפשרת לנו להאמין בתוצאה הרצויה גם אם הדרך אליה, לא ברורה. התקווה מעניקה תחושת שליטה בעיקר במצבים בהם השליטה "מוגבלת" בלשון המעטה.
התקוה היא זו שמעוררת אותנו למצוא פתרונות, ממנה אנחנו שואבים את האנרגיה להמשיך הלאה גם כשאין מוצא באופק. מחקרים מראים שתקווה מפחיתה חרדה ודכאון ומשפרת את תחושת הרווחה הכללית. תקווה מסייעת לשמור על קור רוח לו אנו זקוקים על מנת להתמודד עם מצבים קשים, עם כישלונות, עם מצבים רפואיים מורכבים היא גם זו שמאפשרת התאוששות מהירה ממחלות ומסייעת לשפר מערכת חיסון חזרה יותר. תקוה מפחיתה לחץ כרוני.
תקוה כך אמר אריסטו, היא חלומם של האנשים הערים.
תקווה היא כלי עוצמתי שעוזר לנו לראות את האור גם בזמנים הקשים ביותר ולהמשיך להתקדם, גם כאשר הדרך נראית בלתי אפשרית. בתוך כל הימים מאז 7.10.2023 נראה שתקוה, היא הדרך השפויה לשרוד את האתגרים שעדיין עומדים לפתחנו מכל אספקט אפשרי.
כל כך הרבה אנשים יפים וטובים נמצאים במשעולי התקוה, הם אלו שמחזיקים את אבוקת ההישרדות באנושיות מחממת לב ומרחיבת לב ונשמה...
מנגנוני הישרדות – הדחקה
מסמך ההבנות וההגדרות הראשוני של הגוף והמוח האנושי, חתום על צוואת הדורות להמשיך ולשרוד ולוודא שהמין האנושי שורד את מהמורות החיים ומעביר את ההישרדות הלאה.
חלק מהמחויבות ההישרדותית באה לידי ביטוי ברגעים השמחים שבהולדת הדור והדורות הבאים להמשיך אחרינו את מילוי הצוואה.
מנגנוני הישרדות אנושיים הם תהליכים, תגובות, דפוסים ביולוגיים/פסיכולוגיים וחברתיים שהתפתחו לאורך השנים על מנת לאפשר לנו להתמודד עם הסכנות שבדרך ולהבטיח כאמור, את הישרדות האדם כפרט ומין.
מנגנוני הישרדות כוללים בחובם סוגי התנהגויות ואסטרטגיות שאנחנו מפעילים בתגובה לאיומים פיזיים או נפשיים שאנחנו חווים בדרך.
אנחנו מכירים את מנגנון FFF – Fight, Flight, Freeze שלושת ה-F הם דוגמא מצויינת למנגנון הישרדותי ביולוגי המופעל על-ידי מערכת העצבים הסימפתטית בתגובה לאיום באדיבות הורמוני הסטרס אדרנלין וקורטיזול.
מערכת החיסון האנושית שומרת ומגינה עלינו מפני זיהומים שעלולים את הישרדותנו.
מנגנון רעב/שובע וצמא במוח ובפרט באדיבות ההיפותלמוס, שאחראי על ויסות רגשות, רעב, צמא, חום הגוף ואף בקרת גדילה.
הצורך לשמור על המין האנושי הוא מנגנון הרבייה שמוביל אותנו להתנהגויות שמטרתן הבטחת הדור הבא
ומכאן, קיימים בנו מנגנוני הישרדות פסיכולוגיים, מנגנוני הגנה נפשיים כמו השלכה (ייחוס רגשות מאיימים שלנו לאנשים אחרים), הכחשה (התעלמות מוחלטת ממציאות מאיימת) והדחקה בה נעסוק הפעם.
קיימים מנגנוני הגנה נוספים כמו למידה וזיכרון המאפשרים לנו לזהות דפוסי התנהגות או סכנות מהעבר על מנת להימנע ממצבים דומים בהווה ובעתיד, התארגנויות חברתיות להישרדות משותפת התבטאה בעבר בציד חברתי והיום נוכל לראות אותה למשל בקבוצות רכישה – ציד של המילניום.
אגב, שפה ותקשורת, גינוני אמפתיה וחיבה הם לגמרי חלק ממנגנוני ההישרדות ביקום.
קל מאוד לראות מנגנונים הישרדותיים בקרב ילדים וגם אנשים שלומדים מניסיונם של אחרים, בצורך בשייכות קבוצתית/חברתית המעניקה הגנה ותמיכה רגשית ופיזית גם.
הדחקה היא מנגנון הגנה פסיכולוגי שמטרתו להתמודד עם חוויות, מחשבות, רגשות או דחפים שמאיימים על הרווחה הנפשית שלנו. כל המידע והחוויות הלא נעימות או המאיימות עלינו, נדחקים אל מחוץ למודעות הפעילה שלנו ומאוחסנים בתת המודע, כך שאנחנו לא צריכים להתמודד עם המידע ביום יום.
הדוגמא הראשונה שקופצת לי לראש היתה סקארלט או'הרה בסרט הנפלא "חלף עם הרוח" במשפט האל-מותי שנהגה לומר כשנדרשה להתמודד עם מצבים מאתגרים "אני אחשוב על זה מחר" בשיטת דחקה והמשיכה הלאה להישרדותה בדרכה.
קיימות אינספור דוגמאות לשימוש בהדחקה ולא בכדי בחרתי להתבונן על מנגנון הגנה זה, לאור השנה החולפת והמצבים בהם נדרשו אנשים להתמודד דוגמת משתתפי נובה או כל מי שחווה פחד קיומי ביישובי הדרום..
אין צורך להגיע למצבי קיצון כפי שחווינו 7/10/2023. אנשים מדחיקים זיכרונות, רגשות או דחפים כדי להימנע מתחושת מצוקה או חרדה.
המוח האנושי מונע מתוכן מאיים לעלות למודעות, מה שמאפשר לנו להמשיך לתפקד מבלי להתמודד עם קשיים באופן מיידי.
מחקרים מראים פעילות מוגברת בקליפת המוח הקדם-מצחית בזמן הדחקה. קליפת המוח אחראית על ויסות ושליטה רגשית.
המערכת הלימבית ובפרט האמיגדלה וההיפוקמפוס מעורבים בעיבוד רגשות וזיכרון. בזמן הדחקה יתכן שההיפוקמפוס מדכא זיכרונות לא נעימים והאמיגדלה בתורה, מפחיתה את התגובתיות הרגשית כלפי אותם זיכרונות.
שיתוף הפעולה המוחי הזה בזמן הדחקה יוצר "נתק" בין הרגש לזיכרון כך שהזיכרון המאיים, פחות נגיש למודעות ומאפשר הישרדות מיידית עם אירועים שקשה לנו להתמודד עימם.
יחד עם זאת, חרף העובדה שהדחקה היא מנגנון שמספק לנו הקלה מיידית, אירועים מודחקים לאורך זמן עלולים להמשיך ולהשפיע עלינו באופן לא מודע ("מאחורי הקלעים") ועשויים להתבטא בהתנהגות, בקבלת החלטות, בחלומות או תגובות רגשיות קיצוניות שאינן פרופורציונאליות או רגילות לאדם.
הדחקה לאורך זמן עלולה להוביל לניתוק רגשי, תגובה לא מידתית לאירועים דומים, חרדה, דיכאון ו/או פוביות.
זיהוי הדחקה הוא החלק המאתגר, כיוון שאנשים אינם מודעים לכך שהם מדחיקים. טיפול פסיכולוגי מקצועי עשוי לסייע לאדם להרגיש בטוח כדי להעלות ולהציף תוכן רגשי מודחק.
תחושת אשמה ובושה מתלוות יד ביד להדחקה, גם הן משאירות את ההדחקה מתחת לפני השטח עד שאדם מוצא בעצמו את הכוחות להציף את מוקד ההדחקה.
הקשבה וחמלה, מסייעים לנו לראות את חוסר המידתיות התגובתית לתרחישי חיים – הם אלו שעשויים לנו לתהות אם האנשים מולנו זקוקים לסיוע וטיפול בהדחקה בדרכם ובזמנם.
על קצה גבול היכולת
כולנו מדי פעם, מתיישבים/חולפים או נתקעים על קצה גבול היכולת, כשמערכת העצבים שלנו מגורה עד קצה גבול היכולת וכל "קש" עלול להביא אותנו לחצות את הקו – מכירים?
החיים בעידן הקידמה ולאורך השנה האחרונה בישראל בפרט, העלו בכמה וכמה דרגות את יכולת הסיבולת של מערכת העצבים המגורה כרונית במזרח התיכון. הקושי הרגשי להתמודד עם הפחדים והחששות, תוסיפו מחאה, הפגנות בכיכר החטופים, אזעקות, טילים, כטבמ"ים, חדשות סביב השעון - הדאגות ומכאובי השכול דחקו לא מעטים מאיתנו עוד צעד אחד לעבר גירוי יתר של מערכת העצבים.
כשמערכת העצבים שלנו נמצאת על קצה גבול היכולת, הגופנפש שלנו מאותתים ומסמנים לנו על עומס יתר שמגיע יד ביד עם שחיקת יתר ולאורך זמן – זוכרים שדיברנו על חבר קורטיזול ומעלליו כשהוא נמצא לאורך זמן בדם ברמות גבוהות?
מערכת עצבים בעומס יתר מעלה סימנים פיזיים, רגשיים והתנהגותיים ואני מניחה שכל אחד מאיתנו מכיר כל אחד מהנדבכים הללו בדרכו...
סימנים פיזיים עשויים להתבטא בעייפות, עייפות שאינה מתאוששת ומשתפרת לאחר שינה טובה או מנוחה עמוקה.
כאבי ראש, כאבי שרירים על רקע סטרס.
קשיי שינה עשויים להתבטא בקושי להירדם ו/או בשינה לא סדירה, התעוררות באמצע הליל, יתכן גם קושי להירדם חזרה.
שינויים בדופק, דופק לא סדיר הוא תסמין ישיר של מערכת עצבים סימפתטית מגורה.
אצל חלק מאיתנו יופיעו כאבי בטן, שינויים בעיכול ובעיקר ביציאות, יתכנו גם בחילות – מעללי מערכת העצבים האוטונומית.
סימנים רגשיים עשויים להתבטא במופעי חרדה, אלו מאיתנו שכבר נפגשו עם התקפי חרדה, עשויים לחוות התקפי חרדה מוגברים.
תחושת מתח גבוה ו/או דאגה מוגברת, קושי להתמודד עם סטרס – בעיקר יופיע מלווה במשפט "פעם אכלתי מצבים כאלו לארוחת בוקר, היום זה בלתי נסבל", שינויים במצב הרוח, תחושת עצבות, ריקנות, דאגה, חוסר עניין בנושאים שעניינו בעבר.
סימנים התנהגותיים עשויים להתבטא בקושי וירידה בריכוז ובזיכרון, קושי לשמור על קשב לאורך זמן, רגישות יתר לגירויים (רעשים/אור חזק או מגע).
מיסופוניה Misophonia (שנאת צלילים) היא אחת התופעות המציינות מצב בו מערכת העצבים מגורה עד קצה גבול היכולת - תופעה שמתארת אנשים שחווים קושי, אי-נוחות (בלשון המעטה) כעס ועצבנות כשאנשים אחרים סביבם מרעישים – תשאלו ודאי למה הכוונה "מרעישים"? ובכן, רעשים אלו עשויים להיות אנשים אחרים לועסים או מפיקים רעשים, קולות נשימה כבדה, תקתוק חפצים שחוזר על עצמו.
רעשים וקולות שאנשים עושים הם הטריגרים שמקפיצים את מערכת העצבים של אנשים שחווים מיסופוניה, אנשים אלו עשויים להגיב בכעס, מופעי עצבנות, מופעי חרדה או צורך דחוף לקום ולברוח מהסיטואציה והרעשים אליהם הם נחשפים, קושי להשתתף בסיטואציות חברתיות משפחתיות בהם הרעשים הללו מופיעים דרך קבע.
הסיבה המדויקת למיסופוניה אינה ידועה, אך מחקרים סבורים שאנשים הסובלים מתופעה זו, עשויים להראות תפקודי מוח שונים באזור האמיגדלה עליה דיברנו בכתבות קודמות לגיליון זה. האמיגדלה קשורה לעיבור רגשי וכשהיא מגורה גירוי עוצמתי, היא עלולה להגיב בצורה מוגברת שלא לומר קיצונית לאותם צלילים שמעוררים את הטריגר.
סברה נוספת היא שמיסופוניה קשורה ליכולת מוגברת לקלוט צלילים ולעבד אותם באופן רגשי מוגבר, תופעה מוכרת בקרב אנשים עם מופעי קשב וריכוז ADD/ADHD.
איך מתמודדים עם מיסופוניה? – זו עלולה להיות תופעה מאוד לא נעימה לא פשוטה לסובלים ממנה ולאנשים שחיים במחיצתם...
כנראה שהדרך המהירה והפרקטית להתמודד עם מיסופוניה היא שימו באוזניות איכותיות כדי לנתק את החשיפה לרעשים שחוזרים על עצמם או אלו שמהווים טריגר לחשיפת וגירוי היתר של מערכת העצבים: איליה וקוץ בה היא תחושת הנתק מהסביבה הן של מי שסובל מהתופעה והן של הסביבה עצמה בהעדרו וחסרונו.
עוד עשויים לעזור מיינדפולנס וטכניקות לניהול סטרס כמו מדיטציה, נשימות ואפילו טיפול קוגניטיבי התנהגותי CBT, כל מה שיעלה את הרגיעה העמוקה והקלה על מערכת העצבים.
לסיום גיליון זה ואסופת המחשבות, הרגשות והתהיות שעלו בי נוכח סוף שנת 2024
מבקשת להודות לשני ענקי דור מהם נפרדנו, אהוד מנור וקורין אלאל שהותירו אחריהם מורשת שירה מילים ומנגינה שמקורה באהבה ואהבת הארץ – עד שתפקח את עיניה.
אין לי ארץ אחרת / מילים: אהוד מנור, לחן: קורין אלאל
אין לי ארץ אחרת
גם אם אדמתי בוערת
רק מילה בעברית חודרת
אל עורקיי, אל נשמתי
בגוף כואב, בלב רעב
כאן הוא ביתי
לא אשתוק, כי ארצי
שינתה את פניה
לא אוותר לה,
אזכיר לה,
ואשיר כאן באוזניה
עד שתפקח את עיניה
אין לי ארץ אחרת
גם אם אדמתי בוערת
רק מילה בעברית חודרת
אל עורקיי, אל נשמתי
בגוף כואב, בלב רעב
כאן הוא ביתי
לא אשתוק, כי ארצי
שינתה את פניה
לא אוותר לה,
אזכיר לה,
ואשיר כאן באוזניה
עד שתפקח את עיניה
אין לי ארץ אחרת
עד שתחדש ימיה
עד שתפקח את עיניה
אין לי ארץ אחרת
גם אם אדמתי בוערת
רק מילה בעברית חודרת
אל עורקיי, אל נשמתי
בגוף כואב, בלב רעב
כאן הוא ביתי
בגוף כואב, בלב רעב
כאן הוא ביתי
Comments